החיים שלפני והחיים שאחרי: הסיפור המטלטל של עורכת הדין לינוי אולניק
האם יצא לכם לעצור לרגע בתוך מרוץ החיים ולחשוב על אותם מעברים חדים שמעצבים את הנתיב שלכם? בדרך כלל, כשאתם מתבקשים לחלק את החיים שלכם לתקופות, אתם נוטים להשתמש בציוני דרך קלאסיים ומשמחים: החיים שלפני הנישואין לעומת החיים שאחרי החופה, או התקופה שלפני לידת הבן או הבת הבכורה לעומת זו שאחריה. אלו הם רגעים טבעיים של צמיחה והתפתחות אנושית, ואין בהם כדי להקטין מחשיבותם. אך ישנם אירועים מסוג אחר לחלוטין – דרמות פתאומיות, בלתי נתפסות ומטלטלות, אשר קורעות את שגרת החיים לגזרים ומגדירות מחדש את עצם הקיום.
עבור עורכת הדין לינוי אולניק, המעבר החד הזה לא היה בחירה, והוא אינו קשור לשלבים הרגילים של החיים. מבחינתה, האירוע המכונן שחילק את חייה ל"לפני" ו"אחרי" התרחש בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. בנקודת זמן אחת, בצהרי יום קיץ לפני קרוב לשני עשורים, המציאות הישראלית המדממת פגשה אותה חזיתית. ביום ההוא השתנו חייה ללא היכר, והפכו אותה מאישה צעירה וקצינה בתחילת דרכה, לאדם שנושא עמו את משא הזיכרון, את צלקות הקרב, ובסופו של דבר – גם שליחות ציבורית ומשפטית יוצאת דופן. עורכת הדין לינוי אולניק מגלמת בסיפורה את המעבר החד ביותר שאדם יכול לחוות, מעבר בין חיים ומוות, בין חוסר אונים לעוצמה ובין כאב אישי לעשייה משפטית.
6 באוגוסט 2006: היום ששינה את חייה של עורכת הדין לינוי אולניק
כדי להבין את העומק והעוצמה של אותה טלטלה, עליכם לחזור אחורה בזמן אל אוגוסט 2006. הגיוס למילואים החל למעשה סביב אירוע חטיפת חייל צה"ל בקיץ ההוא, ומשם התגלגלו האירועים היישר אל תוך מלחמת לבנון השנייה. עורכת הדין לינוי אולניק שירתה אז כקצינת שלישות צעירה בגדוד מילואים של הצנחנים. זה היה תפקיד משמעותי שהציב אותה בלב העשייה המנהלתית והלוגיסטית של הכוח הלוחם. באותם ימים, חשוב לזכור, המושג "לוחמת" טרם עוצב בצה"ל כפי שהוא מוכר לכם כיום. למרות רצונה העז להצטרף לחבריה הלוחמים אל מעבר לגבול ולהיכנס פנימה ללבנון, הפקודות הצבאיות והתפיסה המגדרית של אותה עת הותירו אותה מאחור.
עורכת הדין לינוי אולניק מתארת ויכוחים סוערים עם מפקד הגדוד שלה בלילה שלפני הכניסה, ויכוחים שגלשו אפילו לשיח מול אמה. היא, שהייתה כמעט הבת היחידה בגדוד, דרשה להיכנס פנימה עם הכוח. אך ההוראות היו ברורות – לא נתנו לנשים להיכנס אל מעבר לגבול. היא נאלצה להישאר עם כוח העורף בשטחי הכינוס בתוך גבולות מדינת ישראל. על פי פקודות הצבא, ככל שהכוח הלוחם התקדם פנימה, כוח העורף נדרש להתקדם איתו ולשמור על מרחק קבוע מראש. ביום השישי לאוגוסט, מצאו עצמם חיילי הכוח ממתינים לאישור הכניסה בחניון המכוניות הסמוך לבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי.
המיקום, אירוני ככל שיישמע כיום, נבחר בקפידה על פי כל נהלי הבטיחות. הכוח היה פרוס במרחק התקני ממשאיות התחמושת, הכל התנהל לפי הספר. שם, סמוך לאתר ההנצחה של פסל "האריה השואג", המתינו הלוחמים. ואז, בצירוף מקרים מצמרר שאותו עורכת הדין לינוי אולניק מגדירה כמזל אדיר, חייה ניצלו בשניות בודדות. היא ישבה בנקודה מסוימת, אך דקה וחצי בלבד לפני הנפילה הנוראה, היא זזה ממקומה. קטיושה קטלנית נחתה ופגעה ישירות בריכוז הכוחות. אם עורכת הדין לינוי אולניק הייתה נשארת במקום בו ישבה, היא פשוט לא הייתה יושבת ומדברת איתנו כיום.
ההתמודדות המיידית: מהשבר העמוק אל התפקוד המכני בחזית
כשהקטיושה נפלה, עורכת הדין לינוי אולניק הייתה כבר בירידה של אזור תל חי. דרך מראת הרכב שלה היא ראתה את השובל הלבן והמצמרר של הטיל חותך את השמיים. מכשיר הקשר החל להשתגע. באותן מאיות שנייה ראשונות, כפי שהיא מתארת באומץ נדיר וכן, המוח האנושי מפתח מנגנון אגואיסטי הישרדותי – אתם רק מתפללים בלב שהפגיעה לא תהיה בכוחות שלכם. כל מטר שהולכים באזור יש כוחות צבא נוספים, ועל אף שלא היו אזרחים בסביבה, המרחב היה מלא בחיילים ובכוחות אחרים. אך המציאות הכתה במהרה: הפגיעה הייתה ממוקדת בגדוד שלה.
היא זרקה את הרכב ורצה מיד חזרה אל זירת האסון. את הרכב שלה היא לא אספה בעצמה, אלא רק ימים לאחר מכן אחד מחייליה עשה זאת עבורה. מה שנגלה לעיניה בזירה היה מראה גיהינום שלא ניתן ואין צורך לתאר גרפית. 12 מחבריה לגדוד נהרגו במקום, ורבים אחרים נפצעו. ברגעים הראשונים, מול הזוועה וההלם, היא חוותה רגע של משבר עמוק. אבל אז, ניגש אליה רב צבאי שהכיר אותה מיחידה אחרת. כדי להוציא אותה מההיסטריה המשתקת, הוא נתן לה סטירה מצלצלת ושפך עליה בקבוק מים. "עכשיו אני צריך אותך מכונה", הוא פקד עליה. הרגע הזה צרב בה שינוי תודעתי מיידי. עורכת הדין לינוי אולניק הפסיקה לבכות. מאותו רגע ועד סוף המלחמה, היא כמעט ולא הזילה דמעה; היא תפקדה כמכונה משומנת שקמה בבוקר שאחרי אל תוך מציאות חדשה והרוסה, מטפלת בהרוגים ובפצועים של הגדוד שספג את המכה הקשה ביותר בצה"ל באותה מלחמה.
צלקות שלא רואים: החיים בצל הפוסט-טראומה והמשפחות השכולות
אתם ודאי מתארים לעצמכם שאירוע כזה משאיר חותם בלתי מחיק לנצח. עבור עורכת הדין לינוי אולניק, השישי לאוגוסט לעולם לא יהיה עוד סתם תאריך בלוח השנה. הוא יום אבל עצום, יום שבו הגוף זוכר את מה שהנפש מנסה לעבד, יום שמגיע עם עיניים אדומות מרוב מועקה. כשבועיים ואף עשרה ימים לפני התאריך, הבטן שלה מתחילה להתהפך. היומן המשרדי שלה ננעל לחלוטין. צוות המשרד שלה יודע היטב שבתאריך הזה לא קובעים פגישות. אף על פי שהעולם ממשיך להסתובב ולא כולם יודעים מה משמעות היום הזה, עבורה השישי לאוגוסט מוקדש כולו למסע אישי וקבוצתי בין בתי העלמין, לביקור אצל 13 משפחות שכולות של הגדוד – 12 חללי כפר גלעדי וחלל נוסף שנהרג יומיים לאחר מכן בלבנון. הקשר ההדוק שלה כסגל בכיר עם כל המשפחות נשמר באדיקות עד עצם היום הזה.
ההשפלה בוועדות הרפואיות של משרד הביטחון
כאן בדיוק טמון הפרק הדרמטי שמסביר את מסלולה המקצועי. כמי שנפגעה באירוע, עורכת הדין לינוי אולניק נאלצה לעבור בעצמה את המסלול המייסר של הוועדות הרפואיות במשרד הביטחון. אתם אולי נוטים לחשוב שמערכת שאמונה על שיקום תדע לחבק אותה, במיוחד כקצינה באירוע כה מוכר. חרף העובדה כי בעקבות האסון הייתה סביבה הילת כבוד מסוימת כאישה שראתה את התופת ושרדה, המציאות שחוותה בוועדות הייתה הפוכה לחלוטין – היא חוותה השפלה צורבת, אטימות וחוסר הבנה בסיסי של פוסט-טראומה.
היא זוכרת עד היום, כמעט שני עשורים אחרי, את השאלות המביסות שהופנו אליה באותן ועדות. תחקרו אותה בספקנות מכאיבה: "אבל התחתנת?", "אבל סיימת לימודים במלחמה?". השאלות הללו שיקפו תפיסה ארכאית ופוגענית, לפיה נפגע פוסט-טראומה חייב לאבד לחלוטין את כושר התפקוד. כפי שהיא מתארת זאת בזעם עצור – "מה היה צריך? לגדל קרניים או זנב? לעלות 200 קילו?". האטימות לא פסחה על חבריה לנשק, כמו אותו חבר שנפצע בג'נין ונשאל על ידי רופא בבוטות: "איך אני יודע שלא הלכת לעשות עסקת סמים בג'נין?". התחושה שמתייחסים אליה כאל מספר או גרוע מכך, כאל חשודה, הותירה בה חותם עמוק.
התיקון הגדול: מדוע השבעה באוקטובר שינה את מסלולה המקצועי?
מעניין לגלות שלאורך שנים, למרות או אולי בגלל ההשפלה שחוותה, עורכת הדין לינוי אולניק נמנעה במכוון מלייצג נכי צה"ל. היא הייתה מוכנה להילחם בכל המערכות ובכל הערכאות, רק לא במערכת הזו שעשתה לה עוול. המטען הרגשי היה כבד מדי. אך המעבר החד הבא הגיע בשבעה באוקטובר. כאשר פרצה מלחמת "חרבות ברזל", היא לא היססה לרגע לעלות שוב על מדים. למרות כל מה שעברה בעבר (וגם בין לבין, כשהמשיכה להתייצב למילואים אפילו בחודש התשיעי להריונה בתוך נגמ"ש), היא יצאה לשירות מילואים אינטנסיבי של קרוב לשנה וחצי. החיבור העמוק שלה לאנשים ולחיילים גבר על כל טראומה מהעבר.
השבעה באוקטובר הביא איתו גל עצום של פצועים. כשהחלה לשמוע מחבריה לשירות שהתמודדו מול משרד הביטחון, היא הבינה בצער רב שדבר כמעט ולא השתנה במשך 20 שנה. המערכת נותרה סבוכה, וכך גם חלק ממשרדי עורכי הדין, שלעיתים מנצלים את הסיטואציה הטרגית ומתייחסים לאדם שמאחורי הפציעה כאל "תיק" חסר פנים. ההבנה הזו הובילה אותה לשינוי תפיסתי ומקצועי חד. היא הבינה שהיא חייבת להשתמש בניסיון המר שלה, דווקא בגלל שהיא יודעת איך זה מרגיש, כדי להגן על אותם פצועים.
החשיבות של עורך דין שבאמת מבין מה עברתם
כשאתם או יקיריכם נדרשים להתמודד מול ועדות רפואיות לאחר פציעה פיזית או נפשית, הבחירה במייצג היא לא רק החלטה משפטית טכנית, אלא בחירה קריטית לשיקום שלכם. מה שמבדל את עורכת הדין לינוי אולניק ואת משרדה, הוא השירות שנובע מתוך חוויה אישית עמוקה, אנושית וכואבת. היא לא רק מביעה אמפתיה או בקיאה בחוקים היבשים – היא יודעת בדיוק איך זה מרגיש מבפנים. היא זוכרת את המעמד המלחיץ ואת ההשפלה בוועדה הרפואית.
עורכת הדין לינוי אולניק חוזרת ומדגישה שאי אפשר באמת לשפוט אדם או לייצג אותו נאמנה עד שלא הלכת בנעליו. הניסיון האישי שלה, הכאב שחוותה, והאופן בו קמה מתוך השבר הגדול של מלחמת לבנון השנייה אל תוך עשייה משפטית נחושה, הם היתרון המובהק ביותר עבור כל אדם שזקוק לייצוג אמיתי, אנושי וחסר פשרות. כשאתם מחפשים ליווי משפטי אחרי טראומה כה קשה, עליכם לוודא שהאדם שעומד מולכם רואה אתכם קודם כל כבני אדם, מבין היטב את העבר שלכם, ונכון להילחם מתוך השטח על העתיד שלכם.
